שערוריית המים והחשמל: תאוות בצע של היזמים, אזלת יד של הרגולטורים ומחדל של הפוליטיקאים!

אבי בר-אלי Avi Bar-Eli כותב בדה-מרקר בשבוע שעבר: 
"מי שקרא השבוע ב–TheMarker על התעלול שנקטו יזמי החשמל הפרטי כדי לחלוב מאות מיליוני שקלים מכספי הציבור, לא יכול היה לחמוק מהדמיון לתרגיל שנקטו לכאורה יזמי ההתפלה — ואז לתהות לאן נעלמו אלה שאמורים לשמור על הכיס הציבורי.

החשמל:
היזמים ניצלו בציניות את רשת הבטחון שפרשה עבורם המדינה לגריפת רווחים ע"ח הציבור

המדינה פרסה עבור בעלי תחנות כוח פרטיות רשת ביטחון שתסייע להם להתמודד עם האי־ודאות בביקוש החזוי לחשמל.
את הסיכון הזה גידרה הבטחה שלפיה המדינה תרכוש מהתחנות הפרטיות עודף חשמל שייצרו, אם יתברר שייצרו יותר מדי חשמל — ולחילופין, תמכור להם חשמל אם נקלעו לעודף ביקושים על תפוקה מוגבלת.
מה שקרה בפועל הוא שהיזמים ייצרו עודפי חשמל בשעות שבהן תעריף המכירה גבוה, וייצרו חשמל בחסר כשתעריף הרכישה מהרשת היה נמוך.

המשחק על הארביטראז' הניב להם 100–150 מיליון שקל, במימון תעריף החשמל הציבורי.

המים:
היזם שינה את רמת הכלורידים במים לתקינה בשעות ביקור הפקחים

יזמי ההתפלה הפרטיים מחויבים בשמירה על רמת כלורידים נמוכה במים שהם מספקים לצנרת הארצית של חברת מקורות.
בבדיקה שגרתית התברר כי במתקן ההתפלה הגדול בישראל, שורק, התפתח דפוס שיטתי לכאורה שבמהלכו רמת הכלורידים במים היתה יורדת לרמה הנדרשת סביב שעת ביקור הפקחים במתקן ועולה מיד לאחריו, עד לביקור הבא.

לפי הערכות, חסך מהלך זה לזכיין הוצאות של 10–20 מיליון שקל בשנה.

המדינה פתחה את השווקים לתחרות אך כשלה בפיקוח

בשני השווקים — חשמל ומים — פתחה המדינה, בצדק, את מקטע הייצור למגזר הפרטי, בהיעדר יתרון יחסי לחברות ממשלתיות. ואולם בשני המקרים היא הסתפקה בהכנסת תחרות ובהצרת מהלכי המונופול הממשלתי — ועצרה שם.

שוב ושוב אנו למדים כי המדינה יודעת לקדם רפורמות, אך לא לפקח על ביצוען.

המאמצים שמושקעים במאבק במונופול מותירים את הרגולטור תשוש מכדי לפקח על היזם הפרטי, והתוצאה היא הפגנת אנמיות וחוסר אונים מול תאוות בצע ברמתה הבסיסית ביותר.

משהתגלו התרמיות השערורייתיות – הפוליטיקאים הכשילו את האכיפה

האחריות הישירה אמנם מונחת לפתחם של המפקחים (רשויות החשמל והמים, אגף החשב הכללי) ושל המשרדים הממונים (התשתיות והאוצר). 
אך כשהתרמיות לכאורה האלה נידונות במחשכים, נבדקות בוועדות שקטות, ואז נסגרות בחסות הסדרים כספיים אזרחיים — זאת כבר שערורייה שלה אחראי דרג פוליטי.

מדוע החליט שר התשתיות יובל שטייניץ שלא להעביר את פרשת ההתפלה לחקירה פלילית?

מדוע הוא שותק כשרשות החשמל החליטה למחול על תעלול החשמל ולהסתפק בסגירת פרצה?

המחדלים העצומים האלה, שמסתכמים בגבייה עודפת של מאות מיליוני שקלים, בלתי נתפשים כשמדי יום קוראים על תקצוב חסר של כמה עשרות מיליוני שקלים לתכניות חינוך, רווחה, בריאות או לתוספות שכר במגזרים מוחלשים.

המורכבות הטכנית של תחום התשתיות אינה עילה להפגנת אדישות ציבורית.