התחזיות מראות שמשבר האקלים יהיה גדול פי כמה וכואב פי כמה, גם מבחינה חברתית ובריאותית וגם מבחינה כלכלית – מהשלכות נגיף הקורונה
נדמה כי השאלה מה נשתנה הלילה הזה? שאלה שאנחנו שואלים בכל ליל סדר מחדש, מקבלת השנה משמעות אחרת והרבה יותר גדולה.
נגיף הקורונה שינה ברגע אחד את היום ואת הלילה, את השגרה ואת ההרגל, את הכול. זאת ועוד, הווירוס צפוי לשנות את חיינו גם כשהמשבר הנוכחי יחלוף. לכן, בליל הסדר הקרוב, כשנספר לילדנו על נס יציאת מצרים ונשאל את הקושיות, יהיה עלינו לשאול גם מה ישתנה הלילה הזה?
אומרים שנבואה ניתנה לשוטים, אך בכל זאת אין ברירה וצריך להסתכן ולשאול מה יהיה בגורלו של משבר האקלים, או יותר נכון בגורלנו, בעידן שלאחר נגיף הקורונה?
כן, הסוף לא נראה כרגע באופק, ולא מדובר רק ב"סגר", אלא בתוצאות של התקופה הקשה הזו: המתים והחולים, הכלכלה המתפרקת ומצב הרוח הלאומי והגלובלי, שלא נדבר על כך שעד שלא יהיה חיסון או לפחות תרופה לקורונה, אנחנו עתידים לחוות מראות דומים שוב.
אבל, בכל זאת, משבר האקלים לא נעלם ולא עומד להיעלם. יתרה מכך, עם שוך הסערה הזו, נעמוד לפני סערת משבר האקלים כשאנחנו, באופן אישי, לאומי וגלובלי, ללא ספק מותשים.
אני לא רוצה להשוות ולשאול "מי גדול יותר", משבר האקלים או משבר הקורונה, אבל אין ברירה. התחזיות מראות שמשבר האקלים יהיה גדול פי כמה וכואב פי כמה, גם מבחינה חברתית ובריאותית וגם מבחינה כלכלית. כמו וירוס קורונה, גם משבר האקלים הוא משבר גלובלי, אבל בעוד שבמקרה של הקורונה כל מדינה ומדינה קיבלה החלטות משלה, עם אסטרטגיות כאלה ואחרות, והסתגרה בתוך עצמה, תרתי משמע, במקרה של משבר האקלים ברור שחייבים לפעול יחד בצורה גלובלית, כי את גזי החממה ואת שינויי האקלים אי אפשר לסגור ואין להם גבולות.
סוגיה נוספת היא הדחיפות. אין ספק שהקורונה כאן ועכשיו, והיא מוחשית כל כך ומפחידה, ולכן צריך להפעיל את כל הכוחות והמשאבים. אבל גם משבר האקלים כאן ועכשיו, כבר מזמן,
גם אם אנחנו עוד לא משוכנעים שהשריפות, ההצפות או עליית הטמפרטורה הם לא תופעה חד פעמית. יתרה מכך, הוא יישאר איתנו גם אחרי עידן הקורונה, ואין לנו רגע לבזבז, כי חלון ההזדמנויות, שלפי כל המומחים הוא כעשור ולא יותר, הולך ונסגר.
התרחישים והשלכות
התרחיש האופטימי:
נתחיל בתרחיש האופטימי, ואופטימיות במקרה זה, אני חייב להדגיש, היא לא בנוגע לתוצאות המאבק במשבר האקלים, אם כי חייבים להיות אופטימיים שאם נפעל נכונה נצליח, אלא אופטימיות שנמשיך להיאבק במשבר האקלים גם כשנצא ממשבר הקורונה, ואפילו ביתר שאת.
לכן, התרחיש האופטימי מתחיל בכך שכמו בנושא וירוס הקורונה נגייס את כל המחויבות, האחריות, היזמות והסבלנות, אך בעיקר את כל המשאבים, הפיזיים והנפשיים, "להסתכל למשבר האקלים בעיניים" ולפעול.
השלכות נגיף הקורונה:
שינוי הרגלים, הזדמנות להתייעלות וצמיחה לכיוונים חדשים
ברור כי המאבק במשבר האקלים מחייב שינוי מהותי במחשבה ובפעולה, ובעיקר שינוי הרגלים, והרי במאבק בקורונה שינינו הרגלים, גם אם לא רצינו או לא היה לנו נוח, אלא כי לא היתה לנו ברירה. נקודה מעודדת נוספת היא שהפעולות המהירות ומרחיקות הלכת שנעשו נוכח וירוס קורונה, כאלה שלא חשבנו שאי פעם נצטרך לעשות, וכאלה שלא פעם עמדנו ממש "על הרגליים האחוריות" כשנדרשו נוכח משבר האקלים, מחשש לפגיעה במשק למשל, הם הוכחה שאפשר אחרת. בנוסף,
המאבק במשבר האקלים הוא גם הזדמנות כלכלית: הפחתת הקניות וחסכון בחשמל ובמים, התייעלות אנרגטית ועוד.הוא טומן בחובו אפילו אפשרויות רבות לצמיחה, אבל בכיוונים חדשים.
לבסוף, ביום שאחרי וירוס קרונה ברור כי מה שהיה לא יהיה, וזו נקודת פתיחה לא רעה להתחיל מחדש. ודרך אגב, בשונה ממשבר הקורונה, הפעם לא מדובר על הדור הנוכחי ועל ההורים והסבים שלנו, אלא בעיקר על הילדים שלנו, הנכדים שלנו והדורות הבאים אחרינו.
התרחיש הפסימי:
מנגד, התרחיש הפסימי מתחיל בכך שלא יהיה לנו כוח, שלא "יהיה לנו ראש", שאי אפשר יהיה לעמוד בפני מערכה נוספת. וכשאנחנו מותשים ומלקקים את הפצעים, קשה להסתכל קדימה ובעיקר קשה לקום ולפעול. זאת ועוד, המגיפה הלא צפויה יכולה לגרום לתחושה שהכל לא צפוי ולכן הרשות נתונה, ובמילים פשוטת לחיות היום כאילו אין מחר. גם ההאטה הכלכלית או המיתון שצפויים לנו לא מבשרים טובות בקשר למשבר האקלים. כשהתקציב הביתי והלאומי מדולדלים, נראה שיהיה מסובך להשקיע את ההשקעות הנדרשות במעבר לאנרגיות מתחדשות, ובטח ובטח כאשר מחירי הדלקים המאובנים ירדו, ויש לכך כבר סימנים בשטח.
כמו כן, הרצון לפצות על ההאטה הכלכלית ימשוך את הכלכלות לצמיחה מואצת שמשמעה בעיקר ייצור מואץ וצריכה מוגברת, וכל אלה יגרמו לפליטות רבות של גזי חממה.
מה צופן העתיד?
קשה לדעת, בטח כשכולנו עסוקים בהווה שמאיים על עתידנו ובמלחמת הישרדות. אבל אולי דווקא ברגעי משבר שוקעת ההבנה שצריך להיות מוכנים למשבר הבא ומוטב לפעול עכשיו, כשהסערה מתקרבת, מאשר להיקלע לעין הסערה.