מדוע המדינה מממנת תחנות כוח על גז למרות שלא צריך אותן ?

כיצד המדינה מעודדת בנית תחנות כוח מזהמות 

באזור התעשייה באר טוביה לצידי כביש 40 הולכת ונבנית תחנת כוח פרטית המונעת בגז. התחנה תוכל לספק 3.5% מצריכת החשמל של המשק. השאלה אם בכלל יש צורך בתחנה או לא היא ככל הנראה משנית עבור בעליה. הסיבה לכך היא שהמדינה התחייבה לשלם לבעלי התחנה תשלום קבוע לכל אורך חיי הפרויקט (20 שנה) כנגד העמדת זמינות בהיקף 85% מכושר ייצור החשמל של התחנה לחברת חשמל. כלומר לבעלי התחנה מובטחת הכנסה שנתית של כ-240 מיליון שקל, שתמומן מתעריף החשמל הכללי של כולנו. ההכנסה הזו מובטחת לתחנת הכוח גם אם זו לא תופעל כלל. מספיק רק שתציג שביכולתה לספק את החשמל. את הסיפור המדהים הזה חשף עמירם ברקת לגלובס, בשבוע שעבר. 

מדובר במקרה חלם אחד מבין רבים. המדינה כיום מעודדת יזמים רבים נוספים לקדם בניית תחנות כוח מזהמות המונעות בגז על ידי כריות בטחון כספיות שהיא מבטיחה להם, למרות שקיים ספק גדול אם יהיה ביקוש לחשמל שהן מייצרות. החלם הזה מתקיים בין השאר על בסיס נתוני גופי מחקר שונים שמציגים מצג שגוי על הצורך בתחנות הכוח הגזיות האלו.

על מחקר ודיון העלולים להוביל למסקנה השגויה שישראל צריכה לתחזק יותר תחנות כוח על בסיס גז טבעי

אחד מגופי המחקר שידון השבוע בסוגיה זו תחת הכותרת "אתגרי משק האנרגיה 2030" הוא מכון אהרון למדיניות כלכלית במרכז הבינתחומי הרצליה. בראש המכון עומד פרופ' צבי אקשטיין, שהיה פרופ' במספר אוניברסיטאות חשובות בארה"ב וכיהן בתפקיד המשנה לנגיד בנק ישראל. למחקרים ולניירות העבודה של המכון יש השפעה על סדר היום הכלכלי ומקבלי ההחלטות בישראל.

הבסיס למאמר ולמצגת שיובילו את הדיון הקרוב, ושנכתבו על ידי פרופ' אקשטיין, ד"ר סרגיי סומקין, וד"ר הלה אקסלרד, שגוי משתי בחינות לפחות. שתיהן עלולות להוביל למסקנה שישראל צריכה לתחזק יותר תחנות כוח על בסיס גז טבעי בעשור הקרוב ממה שבאמת היא צריכה.  

לא מתחשבים בעודף כושר ייצור החשמל

הכותבים מבססים את התחזיות שלהם על ההספק של תחנות הכוח שהיו מותקנות במשק ב- 2018, אלא שההספק הזה היה גבוה בהרבה מהנדרש. כלומר כל הבסיס לכל החישובים במאמר, לגבי ההספק שידרש בעתיד מתחנות הגז, שגוי ומוטה כלפי מעלה. 

הכותבים טועים גם לגבי יכולת ההספק של תחנות הכוח שהיו ב- 2018. לפי החישוב שלהם הוא עמד על כ- 16,800 מגוואט ללא אנרגיות מתחדשות ו- 17,200 מגוואט כולל אנרגיות מתחדשות. המספר הנכון לפי דוחות חברת החשמל, הוא 17,972 מגוואט כולל אנרגיות מתחדשות.

דוחות חברת החשמל ל- 2018 מציגים זאת בבהירות. שיא הביקוש לחשמל היה 12,921 מגוואט.  חישוב לפי רזרבות של 20% מעל שיא הביקוש, מורה שההספק הנדרש ב- 2018 היה צריך להיות 15,500 מגוואט, בעוד שההספק עמד על 17,972 מגוואט, כ- 15% מעבר לרזרבה.  מעניין לציין שגם מחברי המאמר מציינים שבשנת 2018 יחס הרזרבה עמד על 33%, אולם מתעלמים מכך בחישוביהם.

מצמצמים את החלק של האנרגיה המתחדשת

טעות בסיסית שנייה היא ההנחה הסמויה שרוב היצע (יכולת ייצור) החשמל, יבוא מתחנות כוח קונבנציונליות (גזיות).  כותבי המאמר התעלמו ממה שקורה בעולם, ומהיעד שקבע שר האנרגיה לייצר 25% – 30% מהחשמל מאנרגיות מתחדשות והיתרה מתחנות כוח השורפות גז ב- 2030.  

אמנם, הם מציינים ש"היעד של ישראל לאחוז האנרגיה המתחדשת לשנת 2030 עומד על 17% מסך צריכת החשמל", אבל בחישובים שלהם הם מתעלמים גם מכך. לפי הנתונים שהוצגו בתקציר המאמר, כושר הייצור הסולארי המתואם בשנת 2030 יהיה כ-9% – 10% מכושר ייצור החשמל במשק – כמחצית מהיעד.

עם הגידול הצפוי בהיצע החשמל שמקורו באנרגיות מתחדשות, בעיקר סולארי, יקטן הצורך בחשמל מתחנות כוח השורפות דלקים מתכלים. במילים אחרות, הביקוש לחשמל יעלה, היצע החשמל מאנרגיות מתחדשות (קרי ההתקנות וההספק של תחנות כוח מאנרגיות מתחדשות) יעלה, לפיכך לא יהיה צורך להגדיל או לא יהיה צורך להגדיל בצורה משמעותית את היצע החשמל (ההספק) של תחנות הכוח הגזיות.

יתרה מזאת, הערכת הביקוש לחשמל ב 2030, לפי קצב הגידול בביקוש לחשמל של 2.7%, מורה שכבר בסוף 2025 יהיו די והותר תחנות כוח גזיות היכולות לענות לביקוש לחשמל ב- 2030,  לפי יעדי שר האנרגיה,  עם רזרבה של יותר מ-30% מעל הנדרש מהן.

רון טל: "מיצינו את תחנות הכוח בגז. המבחן הוא בהצלחת המעבר לאנרגיות ירוקות"

חיזוק לדברים מביא גם  יו"ר דירקטוריון חברת החשמל יפתח רון טל בראיון לעמירם ברקת שפורסם בגלובס בדצמבר. בתגובה לשאלה "מלבד חברת החשמל יש היום לא מעט יזמים שמקדמים בניית תחנות כוח גדולות בגז טבעי. אולי לא צריך עוד כל-כך הרבה תחנות? העולם הרי עובר לאנרגיה מתחדשת?", ענה: "לדעתי אם כל מה שכבר אושר ייבנה – מיצינו את תחנות הכוח בגז. המבחן הוא בהצלחת המעבר לאנרגיות ירוקות".

ההמלצה נכונה, היעדים שגויים

המאמר מעניין אך אין בו קשר בין ההמלצות והנתונים. הנתונים והחישובים המוצגים בו בחלקם שגויים, והיעדים המוצעים אינם תואמים את המצב הנוכחי והצפוי בשנים הקרובות. אולם ההמלצה במאמר נכונה: "לקבוע את כלל היעדים ארוכי טווח למשק האנרגיה (2030), לבחון חלופות השקעה להשגת היעדים בהתבסס על מודל דינמי של משק האנרגיה, ובהתאם לחלופת השקעות שנבחרה לגבש תכנית עבודה מפורטת של הביצוע להשגת היעדים ב 2030, ולנהל מדיניות רציפה להשגת יעדים שנתיים ויעדים ארוכי טווח, תוך התייחסות לשינויים שקורים במשק האנרגיה".

הבעיה היא שהיעדים המוצעים אינם תואמים את המצב בשוק האנרגיה שעבר ועובר התפתחויות משבשות, בטכנולוגיות אנרגיות מתחדשות ובאחסון האנרגיה. ומבחינה זו הכנס עוסק באתגרי העבר.

• יחס הרזרבה. לא ברור מדוע צריך להמשיך בקביעה מתחילת העשור של יחס הרזרבה של לפחות 20%. נזכיר שכל 1,000 מגוואט רזרבה עלותם כ- מיליארד דולר.
• היעד שנקבע ע"י כותבי הנייר לגבי תמהיל מקורות האנרגיה לייצור חשמל הוא 80% באמצעות גז טבעי, ו- 17% באמצעות אנרגיות מתחדשות. המטרה צריכה להיות 30% – 50% אנרגיות מתחדשות עד 2030, ו- 80% – 100% אנרגיות מתחדשות עד 2050.  יש הרבה מדינות בעולם שהציבו מטרות אלו ובחלקן כבר השיגו ועברו אותן. 
• בעניין זה, גז טבעי אינו אנרגיה נקייה, גז טבעי מזהם פחות מפחם, אבל הוא מזהם ואינו אנרגיה נקיה אלא ביחסי הציבור של תאגידי הגז.

האתגרים של משק החשמל היום